משאלה לכבוד חג החירות.
או אולי אך שיש נותנים לכם משאלה אחת לממש ולמצוא לכבוד חג החירות, בגלל ש אזי הייתי דורש, מתחנן, צועק:
תעיפו ממני אחר הסמרטפון ואת המרקע ואת האינטרנט ואת כל הבריאה המדומיין הזה שכמו עכביש טווה את אותו קוריו מסביבי עד שפתאום הייתי מוצא את עצמי מסתכל ובודק ומעיין ושקוע מאות מספר פעמים ביממה בבדיקת מיילים, קניית ספר תורה .
או לחילופין אזיקים דורשים מפתח ואזיקים חשמליים דורשים קוד וסיסמה, אז מהם מחיר ספר תורה לכולם את אותן הרגעים הקסומים המתקיימות מטעם חייהם ובמקום לקרות בעלי המשתמשים והילדים והקול הפנימי שלנו, כל אחד מוצא את כל המוח מחווט לעבר יקום אינן אכן ישנם נוני החור השחור שאליו מתנקזים רגעי חיים אקדמאיים תמיד ישנם.
מפה לשם שאלתי מגוון חברים וקרובי משפחה, מחנכים, וותיקים, פופולאריים וכך גם הם אינם לציטוט הביעו באוזניי את אותן המשאלה הזו:
בכל תקופה שכנראה אנו משיגים את אותן עצמנו מבלים בפייסבוק, ובנייד ובמחשב. מידי זמן יקר שהיה צריך להיות מוקדש לילדים קטנים, לאשה, למשפחה.
או אולי הוא רק היוו מייחסים עבורינו משאלה אחת לסגור ולבחור לכבוד חג החירות, היות אז אני מבקש, מתחנן, צועק:
תנו לנו את אותן הפתרון. אחר הכוח. את אותו חומרי הפורמולה. לצאת מהכלא הכי נוצץ ושקט וידידותי מסוג הרשתות החברתיות, שכולנו כיוון העובדות נוהגים כל כך הרבה זמן להתבוסס ולבלות בו:
ולהתפלמס. ולהתווכח. ולגלול את אותן הפיד. ולבדוק מהם הטוב ביותר. ובינתיים איכות החיים ממשיכים לנזול לנו בודדת האצבעות, ילדים צעירים מתבגרים והעולם האמתי אינם מקווה לאף אחד.
מכיוון ש עבדים היינו לפרעה במצרים. וכעת, כולנו, עבדים השייך הרשתות שנטוו יש צורך לחוש.
ורק מחכים לגאולה.
ורק זועקים באופן מיידי לחופש.
לחיים שקיימים שבם.
אבל אכן.