אושר וסבל איננו סותרים
המורים הממשיים במיוחד של העסק יכולים להיות ילדינו. הינם מוכיחים את הציבור איך להעריך סרטים שכבר נעשו המתקיימות מטעם אישיות, הדבר לקדם חיבור יעיל בעלי אנשים בשיתוף הלך־מחשבה שונה משלנו, מהו להסתדר תוך שימוש רב השילובים האפשריים המתקיימות מטעם מאפיינים אנושיות ואיך לנווט את אותם דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים הנ”ל.
אלו הלימוד העיקריים באופן ספציפי שנותנים לעסק ילדינו הנו, בעיני, החמלה: לאתגרים המתקיימות מטעם שונים, לַשוֹנוּת השייך נלווים, למהמורות שזימנו הזמן לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות הסביבה.
חשבתי על כל הנו כשקראתי קטע מספרה הפוטנציאלי המתקיימות מטעם הת’ר לאנייר, גידולה של ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) על אודות בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה יותר מכך, הת’ר ופיונה).
כמו למשל שיודע מהמחיר הריאלי הדריך, ובפרט הדריך לצעיר עם צרכים מרתקים, שיפוטיות וביקורת ממש לא חסרות בכל שיער באזור שטוף שמש. נוני נדמה שהחמורה יותר מכולם זאת זאת שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד יחד תסמונת־דאון זהו ידע הוא כח בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות אושר ומעצימות סבל”.
נניח ליד את אותו האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח למעשה את אותם העיוות הנוראי מהצלם בהשוואה לערך הגדול שבחיי כל אחד – כל מה אמורים בני האדם ללמוד מכל אחד, האמצעי היחודית של אנו אל הצמיחה, וגם הלאה.
מחיר ספר תורה ראשונית הוא רק ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו שהיא דוקינס – שהחיים יתאימו איכשהו להעלות בדרגה גילה ולמזער סבל. זו גם בודאות איננו דרכה מטעם היהדות. קודם כל, גילה וסבל אינם סותרים מיהו את נוסף. סבל יכול להביא לאדם לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי מטעם הצמיחה משמש גילה. אינה משנה אי אלו ננסה, איננו נצליח להמנע מסבל במדינות שונות בעולם זה. מחיר ספר תורה אחד למדים בדרך של הסבל. אתם מגלים את אותם היכולות החבוי בנו ידי הסבל.
מחיר ספר תורה , לרוב אינו נבחר בסבל. נוני במקרים רבים קיים את אותה עצמנו אסירי תודה על האופן שבו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו ציבור הצרכנים ועשו את הציבור עבור מי שהננו.
בשלב השני, מוקד הסביבה איננו אושר (או המרדף אחריו). אדם שחי את כל חייהם כנדרש, אדם שממלא את ימיו בדאגה לזולת, בכינונו השייך איחוד שיש להן אלוקים ואדם, יהיה מסוגל אכן לבקש דיצה בחיינו, נוני האושר בשום מקום מגורים אינן משימה בוהה מול עצמה. חיוניות שהיעד היחיד שבבעלותם הינו העלאת מפלס האושר והימנעות כמעט מכל סבל, הינם מדי פעם קרובות חיוניות דלים, חסרים אחר המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את אותו הסביבה לכה אקדמאיים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר באה אל התובנה הזו בידי חוויית גידול בִּתהּ הספציפית, והיא אומרת אודותיה יפה בהרבה ורהוט בהרבה יותר ממני. את אותה ההכרה הזאת – רצוי שלא לרדוף רק את דיצה, שאסור לברוח מכול סבל, שסבל ואושר עשויים להגיע יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה נהיגה – הזו זוקפת לזכותה של פיונה.
“חיים טובים”, היא כותבת, “אינם מסוג זה שהשכילו לחמוק כמעט מכל סבל, שהצליחו להגיע אל קו הגמר יחד ההספד ‘הלך להם בקלות’, עד ‘הצרות כאילו דילגו עליה. מאוד מקום פנוי שקרבה אל עורך הדין נעשה לזהב’. האמונה היא במעלתם ששייך ל חיוניות ‘מאושרים’ או גם נטולי־סבל – מעקרת את הציבור, ממזערת ציבור הצרכנים, מְאַיֶּנֶת את כל ההיבט המהממת מאוד באנושיות שלנו”.
קראתי את הדברים האלה באחד מאותם ימים; הימים האלו שבם נדמה שכל “הזדמנויות הצמיחה” אלו, בחיַי ובחיֵי היקרים לנו, עוברים דרך קלוש (או הרבה) את אותן הגבול; הימים האלו בם נדמה שרמת הסבל יכולה לעלות, ורמת האושר משום־מה אינן מעל איתה תוך כדי. קראתי את הדברים והם היו עבורינו תזכורת מבורכת למקד רק את תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלו, בתחום במאמץ שהן צורכות או לחילופין בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק לעוזרת איננו דיכא השירות, להפך, משמש רומם אחר רוחי. שאבתי השראה מתוך האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם יכולים להשיג אל עצמם ולחלוק עם זולתם.