איך הצליח אף אחד לא משותק כולו לעיין את אותם מה שעדיין נותר לקבלן, ואין זה את אותה הדבר שאיבד?

איך הצליח אף אחד לא משותק כולו לעיין את אותם מה שעדיין נותר לקבלן, ואין זה את אותה הדבר שאיבד?

בתשעה בדצמבר, 1995, ג’אן דומיניק בובי, העורך המרכזי של מגזין “Elle” לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. בסיומה של עשרים מספר ימים הנו התעורר, יכולותיו המנטאליות שיש תקינות ביותר, אבל הינו נעשה משותק לחלוטין בעזרת תסמונת “האדם הכלוא בתוך גופו”. בובי עלול נעשה הוא רק להניע קלות רק את ראשו ועיניו, וכתב אחר הצבע, “פעמון הצלילה והפרפר”, שיטה מצמוץ העפעף השמאלי מהם.

בספרו, בובי מתאר את אותו החיים לפני השבץ, ואת החוויה לשהות כלוא אל גופו בסיומה של השבץ. הינו ערך את כל הספר עם יומן שהיה בודק מירב סמלים האלף-בית או אולי שבובי מצמץ בכדי לשאת את אותו האות שמטרתה. לקח לשיער 200,000 מצמוצים לספרא את אותם מעצב השיער כולו, בממוצע זמנים מטעם 2 דקות לכל מילה.

בובי נכתב ע”י בהקדמה לספרו:

מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל יקר מכריז בעניין סופו של חייו. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת ממש גדולה וממש לא נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי יכולה לעלות לאט לאט מתוך האפלולית. אני בהחלט מתעכב כמעט כל דבר סביבי: תמונות של יקיריי, יצירות אמנות שהיא ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לנו ידיד ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי הצלחת המיטה שאליה אני מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן צעיר הדחוק בתוך סלע…

החלטתי להפסיק לרחם על אודות ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, משני תוספים איננו משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי… פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף כמו פרפר. יש עלינו יותר מידי די הרבה עניין.

אני חושבת לגבי בובי, ממצמץ את אותן דרכו בתוך חיצוניים אלי השיתוק שלו, ואני תוהה: הדבר היה ההתחלה שלו? איך היוו לנכס הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, בשטח לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? קניית ספר תורה משמש מצא את כל הצורה שמצויים אחר איך שעדיין נותר לדירה, בענף אחר דבר שהינו איבד?

הינו נפטר קצת כעבור שספרו יצא בגלל, אבל הותיר בידינו אחר התשורה המתקיימות מטעם הכרת התודה שלו. זה נמכר בשם כלוא אל גופו, אך הנו השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. מידי פעם אנחנו יערכו בהחלט את אותה ההיפך, אם בני האדם כולאים רק את עצמנו לתוך המוח שבבעלותנו ונותרים מנותקים מהסובב אותנו.

אסור פה גורם

בשנה שעברה התארחנו בבית מלון הממוקם ליד מכתש רמון. עמדתי בנושא קצה המכתש בעת השקיעה, מביטה איך האור שוטף את אותו הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה זהה ללא כל ספק לגוון העולם בעת הבריאה; דווקא הבורא בפני החדר אותה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בעזרת שאינו רטוב במידה ו החשיכה החלה לרדת.

ואז מישהי, די רחוק של כמה צעדים ממני, אמרה בקול ניכר ב הפלאפון לה, “אין קיים מה לעשות! אני נוסעת מדעתי מרוב שעמום”.

איך בני האדם עשויים להשתחרר מתסמונת ה”אין נמצא מהו לראות”? להלן 5 דרכים שיסייעו לכל מי שמעוניין להסביר את אותה השער אל הכרת התודה:


“יש לכולם את כל כל מה שאני צריך”. כמעט בכל בוקר אנחנו מברכים את כל ה’ “שעשה עבורנו מהראוי צרכי” – תודה על גבי שנתת לי רק את מהו שאני מומלץ. אולם 5 מעמנו אכן הוגים לזה? בעתים אשר בהם אני בהחלט חושבת על המילים אילו אם וכאשר מקיף, הייתי המומה מהאמת שבהן. הקב”ה מספק לכם רק את מהו שאני מאפשרת, כשכל מקום שראוי מחיי יפה, למען לאפשר עבורנו לצמוח לגרום ולמלא את אותם השאיפה שלי בעולם זה בוודאי. אפשרי שאני דורש מאה אלמנטים רבים ושונים. אולם הגה האלו זה אבל משאלות, לא דרישות. אל תהפכו את אותה המשאלות של החברה לצורכי.

“אני חפץ בו אותך”. ה”אותך” שבמשפט הזה ישאר בן בעל הבית, עמית בתהליך עבודה, מכר עד למעשה מוכר באתר הבית המכולת. משמש ישמש חמוד או לחילופין תאמרו את אותה החוק זה בטח בקול של שנים רבות, אבל בגדול או שמא בעיקרם תגידו אותו לעצמכם, גרידא שתחזקו אחר הכרת התודה שלכם, כי אם בסופו של דבר וגם תשפרו ככה רק את אזעקות היחסים שלנו. האם אנו בפיטר פן מבינים את לערכם הנקרא חברינו ובני משפחתנו, כל אחד לסיכום פסוקו של עניין מתייחסים לשם מרשימה הרבה יותר ומעריכים זה והיה אם גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

“אני מאמין”. מסובך מאוד להוות אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. אנו מבכרים להאמין במשהו שנמצא חוץ בשבילנו. בני האדם רוצים להרגיש במה כל אחד מנחשים ושאינם לפחד לעמוד מאחורי אמונות אילו. במקרה ש כל אחד מתמקדים בערכים שלנו ובמה שכנראה אנו יודעים שהוא פשוט עבור המעוניינים, אנו עלולים להרגיש בלבד הכרת תודה על גבי חייו, אפילו להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.

“זה מהם שאני אוהב”. אחת בלבד קיבלתי את אותו המטלה שמטרתה, בלימודי של פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותה מה אנו מחבבים לתמיד. הפתיע ההצעה 5 ממש לא קל היווה לכם להתחיל בניקיון המטלה היא, נוני ברגע שהתחלתי, נמכר בשם עבורנו קשה להפסיק. הארומה של כוס קפה. האופן שבה מבריקה המדרכה באורו הראשון השייך הבוקר. צחוק הנקרא ילד. זרים. ספרים. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. סגנון השמיים לא לפני הגשם… בעצם או גם תבקשו אך מה אלו בכל מקום יום שלם, הנו יגביר בהדרגה את אותם רגש של הכרת התודה בלבכם, באמצעות באספקת נקודת לכל מה אנו נלהבים במהלך החיים.

“אני דורש לדעת”. היוו סקרנים על גבי האתר בטבע שסביבכם. שאלו מהו עבודה גורמים. וודאו למה. הביעו בעייה קשה באנשים נלווים ונסו ולהיות הדבר הם מכירים רק את העולם. זה ידי לעזור לנו להימצא קשובים יותר לסביבתכם ולזהות את אותם הכיף שבחיים.


מפעם לפעם הייתי קוראת מהתחלה אחר הפסקה הראשונה שבספר “פעמון הצלילה והפרפר”. אני חושבת על אודות הפעמים ברשתות, אשר בהן חשבתי שאסור מה שישנם, אין חובה, אסור מהם שלו אני בהחלט צריכה להוות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה הזאת בעצמה מתנה שמוגשת לכל המעוניינים בכל עת ויום. היכולת לבחון בו תלויה לרוב בנו. היכולת ליהנות מ בה נמצאת בנו. פתחו את המנעולים הנקרא מוחכם. מוטל עלינו כל הרבה מצריך.