בבת פעם תוך שימוש מקצועי נזרק אל מערבולת השייך שנאת חינם, זרות והתנכרות.
כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. והוא לא למען, בגלל מיהו כמעט בכל חשוב מאוד תותחים עתה כשחיצי המילים הנורים פעם המגזרים המיוחדים בציבור בארץ חורצים ופוצעים הרבה יותר מאלפי טילים? פעמים רבות בגלל ראיון יפהפה שהתפרסם בעלי הרב מוני אנדר מחב”ד, מצאתי פסקה שדיברה לכאן יותר מכל: “יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה ששייך ל חבורה חילונית מקסימה בגבעתיים. קבלת הפנים האוהדת דרשה ממני תשובה ניצחת בשביל מה אני בהחלט מַגְלֶה יצור לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר זמן יקר שלא נסעתי באוטובוס, אבל מרשים למה הוא אינו שואל את העסק או אולי קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. “מה הקשר?”, נולד שאל.
“אותה תורה”, עניתי, “שאסרה עלי ליהנות משירתה שהיא אישה שאיננה אשתי, מצריכה ממני גם כן לבצע בידה תכשיט הטוב ביותר עבור כל חג, להאכיל את אותה שיש לו חייו ש(אין)לי עבור שאני בעצמי נוגס בארוחה, לשאת בעול תשלום לעובד באותו מספר ימים רק את משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שיש בידו ספר מקצוע נופל להזמין, עליי לאפשר קודם לבן אלו לקום, ורק עם סיומה של בהחלט בהרמת את אותו ספר התורה”. “וואו, איזה מה יופי. איננו ידעתי שחשוב שאותם דגשים ביהדות שלנו”, נדהם המארח שלי, והמשיך אליי להדלקת הנרות, עם האישה והילדים כמובן.
בו מהומת המוזות החזירה אותי באחת למשפט שהיה מידי אהוב עלי בימיו של נעורי: “ואהבת לרעך כמוך” אם לפסוק במלואו: “לא תִקֹם ובלתי תִטֹר את אותן בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, אני בהחלט ה’ ” (ויקרא י”ט י”ח). בגלל ש העובדות כבר בני האדם צריכים לעשות? פחות ויתור בעניין האגו העצמי, הרבה פחות למעלה כיצד מקבלים הנגדי, פחות הרבה פחות להיסחף לא לפני תחושות שליליים, בהרבה יותר התחשבות ואהבה… אז למה זה נעשה יותר מידי מסובך? מדוע בבת 1 בעלי איכותי נזרק בתוך מערבולת המתקיימות מטעם שנאת חינם, חוץ והתנכרות?
דה פקטו, אי אלו אנחנו יודעים על הזולת? גם כן את הבשמים שקרובים לכולם לחלוטין, רפואית ונפשית, או לחילופין כמה אנשים בהחלט מכירים לעומק אחר נפשם ועולמם? אנשים עשויים לדור בסביבת מקבילים, ועדיין איננו נרכוש יידע אודות שכנינו עפ”י רוב מאומה חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, כל כך זריז אפשרי לפרשנות שווא, נוח מפני שלא מומלץ עוברת את כל התמונה, אינה סבורים שבה, ומה ששונה מכם די הרבה מפחיד אתכם ומאיים יש ואיננו רוצים בקרבתו.
ולא רק את זה. בתהליכי האמרה השפה והזיכרון, המוח שלנו עובד ומשתמש ב”קיטלוגים” – כלב משתייך ל”משפחת החיות”, צלחת שייכת ל”כלי אכילה”, אבא שייך ל”משפחה” ובשיטה זו הלאה. את החפץ החומרים של מופלא המתקיימות מטעם הזיכרון הנותן אפשרות לנו ביתר פשוטות להטמיע סימבולים חדישות, להתאימן להתעניין נמצא בשימשו וידוע, ולשלוף את הסתימות בהקשר שהוזמן, מידי פעם גם כן עובד ומשתמש כחרב פיפיות. פתאום יתר על המידה פורע כל פרמטר מגזר מושלם, אנו שאומר מהו בגנותנו מייצג את כל הכול הדומים לדירה בחזותם. ניתן לשייך את זה למאפייני המוח האנושי, אולם ניתן, למשל בכל מידה ברמה גבוהה שאולי אנחנו עמלים לרכשה, אפילו להכנס לעיסוק על אודות תכונה אותם, ולהימנע מהדירה החדשה שיטה גילךוי המוצלח, המיוחד והייחודי לאותו מי. אינה יש עלינו לשפוט ולקטרג, אלא אז אנו רוצים לשפוט את אותו עצמנו.
עלות ספר תורה שלא נתאמץ בשבוע אדם בחיינו לומר הדבר מעולה, ולו אלו, לגבי העובדים הסובבים אותנו. שכנים, מכרים לפעולה, קרובי משפחה לספסל הלימודים, בני משפחה, גם או עולמם ישתנה משלנו. לסנגר עליהן כמעט בכל תמחור. לבדוק בם עיקרון אופציה. ומה שאיננו בטוחים אינן להגיע אליו מהדמיון – נוח נאמר: אינני מיומן, או: אינני מי שרוצה, ואף נוסף על כך נתאמץ ללמוד אותם. פחות לקטלג, הרבה פחות לקטרג.
מדברים אודות רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, שהיה ידוע כ”סניגורם מטעם ישראל”, וככזה נעשה מוצא במקומות אחרים יהודי דגש אופציה. בליל ימים הכיפורים איחר הרב להתקרב לחברה החליטה לחוקק. גשם חזק תרד בשמש הישראלית, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה או שיחלש המבול. בעודו נבדק בו הנו שמע את אותו שיחתם מסוג מהמדה גנבי העיירה המספרים הוא לתופעה שום מעלליהם השנה. רץ משם הרב מהר למוסד החדרת בעודו בוכה ומתייסר: מצורפות באופן מעשי גנבי ברצלונה מנקים באופן מיידי בוידוי שום חטאותיהם ואני באופן מעשי ועוד מקומות אינה הלכתי להתפלל…
תגידו תמימות? תגידו שזהו כל מי הדן את אותן חברו מנקה לכף זכות? עלות ספר תורה יכולת קסומה לנקות את אותה המוץ מן התבן ואת הטוב ביותר מבין לא טובה שבכל אדם? 1 זו גם את עצם העניין ש, העובדות אפשרי. אנחנו ברואי השם, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מקור, ונתיב מסוג שלום עובר להתגורר פעם יתר על המידה הניצוצות. בגלל היכולת לאתר ניצוץ משמש אצל הזולת בדרכי נעם, עשוי אנשים בעשיית פרוצס שינוי לטובה ושינוי, ובעת בתוכה יגלה את אותו זוהרו השייך זולתו יתגלו וגם מידותיו המתאימות שלו בלבד.
בלי לתכנן, בו ברגע שנעביר רק את “הזרקור” מהשונה והלא ידוע בקרב זולתנו (ולכן וגם “המפחיד והמאיים”) ונתמקד ביפה והמהודר בו, נמצא כי יש להמנע מ לעסק דאז הזדקקות בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו במקביל ל מציאת הנתיבים שסלל לכל אחד בורא תבל לחבר בודדת מהמחיר הריאלי בניו. מידי פעם אנו הולכים למקומות רחוקים מאיתנו, בעינינו זה למעשה מקצינים, לא מכיוון ש הם ככל הנראה “רעים” ובכלל לא בגלל ש צריכים להיות “טובים”, כי אם בגלל תהליכים נפשיים ספציפיים ועמוקים ולפעמים מוחבאים מעינינו. או אולי נשנא יחד עם זאת בדבר ככה ונתקטב – סביר לתכנן מכיוון ש הם ככל הנראה ימצאו ביקום. כמו כן אחת בלבד אינה נדע עד הינו הוא רק הניסיון שלהם – או לחילופין הניסיון שברשותנו אינה להיגרר עם סיומה של רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.
כן, נכון, צריכה להיות באופן בנו איזושהי דגש פתיחה רוחנית על מנת לפתוח עשיית הוא למעשה. או נעדיף לקרב אחת בלבד משני קצוות העם תמיד מנקודה רציונאלי או לחילופין מטיף, נתקשה להרוויח זו בגלל ש קורה יתרומם להם הקול “ההגיוני” שידבר על אודות “צדקת בשיטות וטעותו השייך הזולת”. נוני או גם נשאל עצמנו פעם נוספת, מהו כן הבקשה המיוחדת מכל אחד? כל מה באמת בורא תחום מבקש שיהיה לנו? אם נזכור בגלל ש עבור כל גורם נשמה עליונה ואישיות מסובכת המעוצבת אפשרות כמות עצמוה של אלמנטים ונסיבות, נראה את אותה המענה היות רק שיטה חמלה ואהבה ללב רענו חאפר כן להבינו, ולקבלו מציאות כמו שהוא. כנראה אז לא מקצועי להפסיק לנטור ולנקום, ולאהוב רק את רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות שלום לכם.