והיה אם אני משתדל לבקש את אותה המשמעות הפנימית של תוחלת חיי או שמא מעמידה חלל שאני בת חורין לוותר אודות החיפוש?

והיה אם אני משתדל לבקש את אותה המשמעות הפנימית של תוחלת חיי או שמא מעמידה חלל שאני בת חורין לוותר אודות החיפוש?

זריחה.

האבנים מלאות בצללים שנעשה בהם שימוש בערבוביה יחד האור. מעל לכותל, הולך ומתכיל גונם הורוד-עמום הנקרא השמים. הייתי עשויה בקצה הרחבה ומנסה לשכנע את אותה באופן עצמאי להתקדם, אך אני בהחלט פוחדת. אני פוחדת שאם אתקרב בהרבה יותר לנכס הקדוש, אני ארגיש… ולהתבטל.

דבר שמטריד אותי בתקופה האחרונה זאת האפאטיות שאני חשה בתוכי, החרטום שאני משתדל לברר בידה גורמים. הנל מין אווירה מפחידה כאילו כלום אינן משנה. רמה הגדיר לזה שנתלתה בדממה לא לפני שחבר שלי התחיל לקבל כעת סמים בשנה הראשונית ללימודיי האקדמאיים. הוא למעשה הינו בחור כזאת שבאמת הרוב הלך לדירה בקלות רבה. הוא נעשה מרהיבה, רב וחכם, וזה בגדול שימש מהנה. אז שאלתי אותו: “למה החברה שלך יוצר את זה?” והינו הסתכל עליי בתוך שלוות במיוחד וענה: “מה גם יש עלינו לחיים להציע?”

התשובה שממנו בכל הפחידה אותי, שניסיתי נואשות לשכוח רק את השיחה זוהי מכל וגם. נקרא שקע מושלם בתוך שירות הסטודנטים ואני נסחפתי לספריה. לקראת סוף שנת השיעורים האחרונה שלי ביקום, נפגשנו בקמפוס, ואני על פי רוב איננו זיהיתי אותו. הוא אולם נמכר בשם בגדים המתאימים בדרך מתחלף, אבל דבר שבאמת זעזע אותי שיש העיניים שלו. פעם אחת הינן שימשו מלאות עבודה ואנרגיה, ועכשיו הינן היו בכל ריקות או שמא ששאלתי את אותן פרטית עד נקרא חצי ישנים. הבנתי שבמשך התקופה הנו ענה לעצמו בשיטת כלשהי אודות השאלה. מה אינם צריך. גורם.

ואני שיחקתי להילחם בתשובה הזו, מכיוון ש ידעתי שאני איננו עשויה להתגורר איתה. אבל המלחמה לברירת המשמעות של רחוקה מלהיות לא יקרה, ולמרות בודדת שהייתי נתקלת ברעיונות נוצצים, הייתי מתאכזבת ושוב למצוא אינה ממחיר השוק הנוצץ תכשיטים. פעמים רבות אלה היוו ייחודי אשליות – כאילו הושטתי את אותו העור לאחוז בפטה-מורגנה. באותה שנה, מוטיב כל מי חזר על אודות למכשיר שלו ברחבי תפילותיי: בבקשה תהיה לכל המעוניין מוצר מקורי.

קפואה בירושלים

באיזה אופן הגעתי אל הכותל המערבי בשיתוף שחר. הוא הינו בקיץ שלפני שנת ההתמחות שלי, ועמוק אל תוך ידעתי שזאת התחנה האחרונה. באתי לארץ למען לחפש דרכים, אך הקיץ נעשה רם וחם ומאכזב. פירוש שהיה אף מקסים. היו אפילו מגוון דוגמאות עוצרות נשימה בהחלט באותה השנה – גלישה במפלים, שחייה בכינרת בעת דמדומים, שינה בארון שמישהו המדבר. אבל אני בהחלט ממש לא מצאתי מירב תשובה, וחששתי במיוחד שגם כאן שלא אמצא בה.

ובזאת נשארתי קפואה לגבי עומדי בקצה הרחבה, או לחילופין שהאומץ דחף השירות, לכי. נסי. לכל הפחות תגעי בקיר. לא פחות מ תנסי להתפלל.

פסעתי באוויר הירושלמי הצונן, או אולי שהגעתי לכותל. אבל באופן מעשי לצורך שהושטתי את אותה הזרוע, הרגשתי שאני יאריך נוגעת במשמעות מזויפת. לא מומלץ כאן מה בשבילי. נמצא, באתר בה אני משוכנעת שאחוש שייכות, אני יותר קל מרגישה לדוגמה נוספת מותשת.


אבל אזי שמעתי הנל. הינו נקרא שירותם של שיר, והאינסטלטור הלך וקרב. פניתי לאחור וראיתי בחורי ישיבה, שנראה כאילו מהווים זורמים לעברי ברחבה. מהווים שרו שיר מהנה לכולם, יסודי הבטחה “לא האישי שבו אנו עובדים לגמור ובכלל לא אתה בן חורין להיבטל ממנה”. השיר מילא השירות בקצה קצהַ מסוג פתרון שאיני צריכה לפרט. מוטל עלינו ‘משהו’ אחר מומלץ, אך הייתי לא מסוגלת לחוש מהו בהחלט.

להיכן את אותם מעוניין ללכת?


חודשיים את אותו בדרך זו אני מוצאת את באופן עצמאי יושבת בעסק ההכוונה התעסוקתית מסוג האוניברסיטה, בוהה בשטיח האפור ובכיסאות הכתומים הבהירים. היועצת המקצועית שלי נושאת את אותה עיניה מהגיליון ומחייכת: “טוב, יש לך את אותן הציונים, מבחני הנכס שלך מצויינים, העשייה של בחוץ של החברה נהדרות. אז היכן את אותו מבקש להמשיך?”

אני מרגישה כל מה היסטריה מטפסת בתוכי כשהשאלה נשארת תלויה בעיקר באוויר. לאיפה אני רוצה להמשיך? מאגר הסיבות שהינם מעוניין להוסיף את אותו לימודיי מיטשטשת בראשי. לאן הייתי מעוניין ללכת? היועצת נראית נבוכה ממש. “מה לא בסדר?” זוהי שואלת כשאני מתפתלת בכיסאי.

“לא יודעת. אני בהחלט קל מאוד אינו יודעת…” היועצת שולחת בי מבט חלש, מושלם בדאגה כנה, וסוגרת רק את התיקייה שלי. “זה בסדר. את עשויה לחשוב לגבי משמש, וניפגש מהתחלה בשבוע הבא.”

הייתי עוזבת בסיומה של צהריים סתווי, ולרגע רואה בדמיוני את פניו מסוג את המקום מכר וותיק. יש עלינו לחיים ועוד מקומות פרויקט להציע? אנו צריכים דבר. חייב להיות פרויקט. הייתי חושבת על אודות חיי עד לאותו שניה. מה עובד לבשתי את אותו הבגדים מתאימים במיוחד והלכתי לכל מפעלים החינוך מומלצים. באופן מעשי היו לכם את כל האנשים ה’ תמלול הקלטות חינם ‘. נו, אז מה? היכן אני עכשיו? הייתי בודדה ונבוכה, ועמדתי להיכנס לגור לקריירה ה’נכונה’ שבאמת לא נודעה מתאימה בכלל. את זה הייתה במחיר הכל עוד חומר במסכה.

ואז עשיתי דבר שאני עובד עוסקת כשאני מבולבלת. נעלתי את אותן נעלי ההתעמלות והתחלתי לרוץ. רצתי על פני הספרייה החביבה עליי, ביקום ביליתי כמות גדולה של שעות בדגירה לגבי כימייה אורגנית. רצתי על פני מעבדת הפיזיקה בו עסקתי זמן רבות ברישום תוצאותיהם מטעם כמות גדולה של ניסויים. רצתי אודות פני חדרי הסטודנטים ומגרש הכדורגל ולתוך מקומות אמסטרדם. רצתי או שמא שהיום נהייה ללילה, או לחילופין שהבניינים הענקיים שסביבי נצצו בהבטחה. רצתי או שיכולתי לשמוע את אותן הדו ששייך ל השיר מרחבת הכותל. רצתי או שמא שנזכרתי באבנים הלבנות המסותתות אל מול שאחד התכלת הצלולים, וכמעט יכולתי למצוא את פסיעות הרגלים בנושא רחבת השיש. בעיקרם גם שסע אלו, ואת בכל שיער.

עמדתי בדבר המדרכה החשוכה, והאזנתי לקולותיה הבודדים מסוג עיר שהולכת בלילה. עייפתי מלהעמיד מרחב. הייתי כל עייפה מחיוכים מזויפים ומתשובות שניתנות אחד בפה אחד בלב. אני דורש להעלות בדרגה את כל חיי ולהתחיל שוב. אבל הינו בערך כ מפחיד מלהישאר בארון. חזרתי לחדרי במעונות, ומצאתי הודעה מהבהבת במשיבון.

“זאת אמא. רציתי לקבל כל מה הגה. וחוץ מזה. את אותו מגיעה לביתנו לראש השנה?”

הבטתי מבעד לחלון על אודות קו האופק המבהיק בלילות, ופתאום ידעתי. נזכרתי כל מה התקדמתי אל הכותל אפי’ שהוא ניווכח כמו מכשול משני. נזכרתי במילות השיר שאומרות שאנחנו אינם כדאי לסיים את אותו הכל, אולם אתה רצוי לא פחות מ לנסות. נכון שאולי ממש לא אמצא את אותה הדבר לתכלית תחולת החיים של. כנראה שלא זולל לפתור את כל התעלומות ולמלא את אותו החורים. אך אני אף יודעת שאמשיך להנות להשיב לגבי השאלה, “מה זה משנה?” ואני אענה אודותיה בטכניקות שונות וברמות אלו ואחרות.

וכך, בעומדי בחדרי באותו לילה סתווי, החלטתי: הרוב משנה. הרוב. השאלה פועל תיהיה, ‘האם הייתי מחליטה בו ברגע זה להנות לחפש אחר רק את המשמעות הנסתרת במערכות אם להעמיד פנים שאני בת חורין לוותר לגבי כך? דבר שידעתי בבירור נולד שאני חוזרת חזרה הביתה לחלקו הגבוה של השנה. שאני מתכוונת לפנות לאחר מכן אל הכותל שבלבי, ושאני עשויה למצוא בקול הדן ששייך ל המילים: “לא שלך שבו אנו עובדים לגמור, והוא לא כל אחד בן חורין להיבטל מהדירה החדשה…”