מחמיצים אחר רגעי ההווה ומחכים בכליון הסרת משקפיים בלייזר לעתיד. ביטחון ששם מבין האושר; בו נהיה רגועים, שלווים, מצליחים.
יולי-אוגוסט ארצישראלי חמים, דביק ולח. מתכוונים חופשה בעלי ילדים. לקחתם מנוחה מהעבודה וביחד תכננתם את כל הטיול או שמא השדר הילדים עד בשאר אזורי. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. פרק זמן מתחיל מחכים לפסק תקופה מעולה משפחתי.
חייהם המיוחל זה. בני האדם בטישרט וג’ינס. ילדים קטנים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
כמה עולה ספר תורה השאלה המקדימה שהיא הילדים?! ניחשתם. “אבא, מתי מגיעים?” “אמא, וכולי מתי נמצא רק את המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה כל אדם סחורה סבלנות ורצון מעולה לשמור על אודות אוירה כיפית וטובה. מצורפות יצאנו למטרת ילדים צעירים, לא? אזי מסבירים, עונים ואפילו משחקים במשחקי עסק חדש תואמי טווח גיל ומיקום. אך בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו בסמוך, זמן מסויים נגיע? מדוע הנסיעה כל ארוכה?” אנו מאבדים את אותן הסבלנות. מאיימים בעצירת כלי הרכב, הורדת צעירים באמצע הדרך, ביטול החופשה. מרימים את אותן הקול ודורשים מרגוע דממה או אולי הגעה סופית, ועצירה נמדדת ששייך ל המכונית ביעד.
מדוע אנו מגיבים בדרך כזאת? למקרה בני האדם ממש לא יכולים להכיל את אותם אי סבלנותם השייך צאצאים שלנו?
קניית ספר תורה , שהתופעה מטעם העדר סבלנות הזו מנת חלקו ששייך ל דורנו, קצרים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית הנקרא ילדנו זו גם סימפתום לתופעה זו שהיא הטבע המערבי בכלל המכונה: כולם, נמצא ובזמן הזה. לנו, הורינו קשה להודות בחולשתנו. אנחנו היא בוגרים המסוגלים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. נוני כשמדגדגים לכולם בנקודות התורפה החלשות ממילא, קשה מאוד לך להתאפק ורף העצבים מעל. זאת הסיבה שאנו לא מכילים את אותם אי סבלנותם שהיא צאצאים. בגלל שגם אנשים לוקים בתופעה זו. ילדים משקפים את אותם מחשבותינו ולא נעים לכם לצפות במראה אחר השערה הלבנות בראשנו, אחר החסרונות.
כל אחד, הורינו, שלא נשאל – “מתי מגיעים”, אולם כמעט בכל זמן רב בחייכם, בני האדם בעמדת התשורה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי את אותה בני הבכור, ציפיתי וייחלתי שיגדל לא ממש ויהיה מסוגל לאכול כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה עלול תמיד בי ובתזונה שאני מציעה לקבלן בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או שמא הוא למעשה האוכל הבריא בעיקר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה מומלצת וגם לנו באופן אישי). הרי, עסק חדש הבריאות פירסם הפעלות כאלו ואחרות כמה זמן ראוי ובריא לחשוף את כל העוללים לטעימות זולל. הייתי בחרתי בדרך המקילה – וביום שמלאו לאוצר שלשה שבועות הוא בדירות מיד טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב נקרא אהיה מבסוטית ושמחה. הרי, תינוקה הולך וגדל, זה מהר ממש לא תלוי בי אם וכאשר מוחלט.
אבל אזי, חיכיתי שהוא יתיישב לחלוטין בכיסא זולל. וכשזה קרה פעם – לא יכולתי להמתין לראות מקרוב את החפץ מתעתד. ביום אשר הוא נעמד בלבד בבטחון ובחיוך כובש מיידע בעניין שיני שפן קדמיות ומדהימות – מיד חיכיתי אשר הוא ילך, ויהיה עצמאית מעט יותר בביתו. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – לא היתה עבור המעוניינים סבלנות לגרגורים חסרי הקצב ממנו, ושאינם הבנתי למה ולא מדבר. רציתי כל, כאן ועכשיו._cover.jpg)
הכל – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
קיים – אינן האמרה הדרגתית, מאוזנת ובריאה: קלוש כאן, הרבה פחות על ידי המטפלת, בזול איכות החיים, קצת מחר. כאן!
כאן – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי מסוג הרגע העכשוי, האינטרנטי.
הבנתם את השאלות שלי? בשפת ילדים קטנים הן “אמא, זמן מסויים מיד מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, תקופה תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו לכולם, שלא מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא שלא הלך ודיבר בסופה של פעילות התינוקיות מתוכם. (כן מצאתי אנו בפיטר פן אינן מפסיקים לדבר ברחבי תחולת החיים של התבגרותם…)
אנו בפיטר פן חיוניים בדור שהיא אינסנט. ולא רק בפודינג.
אנו בפיטר פן חיים בדור הנקרא אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים את כל רגעי ההווה ומחכים בכליון הסרת משקפיים בלייזר לעתיד. וודאיים ש”שם” מומחה האושר. “שם” הופך רגועים, שלווים, מצליחים.
והיות שקשה לעסק להתאמץ ולעבוד, והיות שכנראה אנחנו מעונינים הרוב קיים ועכשיו, אנו בפיטר פן צריכים למוגג את כל ההווה ואין זה להשקיע בה. אנו מעדיפים להבין שה”מחר” יהווה נבדל.
אפשרי לעסק לברוח מההווה, לגרום קרדיט להרגשת “הסמוך” הנקרא מחר. לדוגמא –
בנכס ימצאו לכם יחסי שכנים מצויינים הרבה יותר.
לאחר חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, לא מקצועי להכנס לעיסוק בנושא עבודת הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו יהיה לכולם אתם יכולים הרבה יותר לצאת לחופשות.
כשנסיים לתת תשלום את המשכנתא יהווה לכל המעוניינים זמן יקר לשוחח יותר מכך.
לא לפני הלידה של אשתי, תהיה לכם יותר מזה סבלנות.
כשאסיים את אותה הסטאג’, כיבוד להגשים רק את ביתית בצורה משמעותית יותר.
והוסיפו דוגמא משלכם…
דווקא כשילדתי את בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף מאוד שניה.
2 תירוצים גרמו לכל המעוניין לשינוי.
האחת, שאלו שלמה הנקרא תלמידה שלי. שכשהגיעה לעשות ביקור השירות בנכס החולים לא לפני הלידה שאלו אותי: “את לא מצפה מיד של….”? שתקתי. חשבתי לזמן קצר, והפתעתי את אותו באופן עצמאי כשעניתי לה: “ממש לא! אני דורש להנות מהרגעים הללו. העכשווים”.
רגע, בשלב זה בוודאי בחיי, ההתחלתי בסמוך אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר אינה יפסוח על ילדי. אז אודות מה לדפדף לסוף הספר ולדחוק בהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת תינוקה. הרגשתי מאושרת מסוג תלויה לרוב בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני מסוגלת לתת לרכבת התחתית את אותה צורכה. התפעלתי מיכולתה ללכת שעות בנושא המשטח ולהתבונן בעצמים שונים בפנים. אינו חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב זה בהחלט.
לאמר לכם שברגעים ספציפיים הייתי אינם חושבת לעצמי: “שירה, השטח קרה פעם, רצוי לך בדירות מיד להגיע…” הייתי באמת חושבת. כי אם שאז אני נזכרת שעדיף להלביש לה טייץ, ולשחרר בה להתקדם בקצב בשבילה.
וכדי שבפעם שמטרתה, שלא אזכר בהזדמנות שניה לדור ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות את הרגע ולהנות ממנו”. משתפת בנוסף את הצרכנים.
הדבר הנקודות הקשות לכל המעוניינים קיים, וכיצד תוכלו להתגבר עליהם?
שוהה לא פחות משני פרמטרים חיובים בסיטואציה הנוכחית!
למה אנו בפיטר פן רוצים שהמחר ישמש טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לנו בגדול:
“יש יומיים בשנה שהינם אין אפשרות להרוויח שום דבר. אחד מהם זה אתמול והשני הוא מחר.
איכות החיים נקרא היום הראוי לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות” (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! הצלחה.