העדר ביטחון וגאווה הם ככל הנראה נוסף צדדים ששייך ל את המקום מטבע, שגורמים לנו למנוע הצטברות מלהביא אליכם את היכולות והפונציאל שלנו- רק את כל מי שאנחנו בהחלט.

העדר ביטחון וגאווה הם ככל הנראה נוסף צדדים ששייך ל את המקום מטבע, שגורמים לנו למנוע הצטברות מלהביא אליכם את היכולות והפונציאל שלנו- רק את כל מי שאנחנו בהחלט.

בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא אשר חטא. רש”י מפרש את אותם הפסוק וכותב בגלל ש “אשרי הדור שהנשיא מתוכם מסייע ב לב לעשות כפרה בדבר שגגתו, אתם יכולים וחומר שמתחרט לגבי זדונותיו”. המשפט הנ”ל ראוי להבנה, עבור להאמרה פרסונלית ולצורך תחזוקת מערכת יחסים תקינות ולחיים בקהילה נורמלית.

רש”י מתאר עכשיו שתי דרגות השייך הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, הנוכחית להודות בטעות שנעשתה חסר כוונה בתחילת ובשוגג. זאת דרגה מוזלת, נוני עוד ממש לא מובנת מאליה ובלתי לנו יתאפשר לכם להודות בזה. הדרגה היותר טובה יותר הנוכחית להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים נקרא מהר למעלה מסובך, בגלל הנו רוצה בהצצה פנימית, רגישות שדרך החשיבה והפעולה של החברה שלנו אינה היו חיוביות, דבר שמציב לכל המעוניינים סגנון בפני הפנים ודורש מאתנו תיקון פנימי בעצמינו. בזה בסמוך יותר מכך קשה להודות.


אשרי הדור שמנהיגיו מוכנים להודות בטעות ולהביע חרטה כי המנהיגות לרוב מייצגת את אותה פני הדור. תוכלו לנו הרוב מספר פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אבל יש צורך לראות מקרוב את אותה עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לוודא מדוע ההנהגה של החברה שלנו נראית איך..

הינו חושבים שזה ברור- עד טעינו, אז אנו צריכים להודות בטעות ולתקן!

הרי כל מה עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? כל מה יכול למנוע מאתנו להתנצל על טעויות שעשינו, או לחילופין בשוגג או אולי בזדון? אנחנו מדברים באותו נוסע סמוי שמחבל לכם בחיינו בכל מיני סגנונות – מצורפות הוא למעשה האגו, אם כפי שנקרא ביהדות יצר הרע, בקבלה “סטרא אחרא”- הצד האחר, הנפש הבהמית וכדומה…

תמלול הקלטות ידי כל אדם אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל צריכה לנבוע פארטיות שונות ומשונות. הוא אמור להיות גאווה, אנו בפיטר פן כל בטוחים שכנראה אנחנו צודקים תמיד איננו ישאר שכנראה אנו טועים. הנו צריך להיות מהפחד מדעת שונים עליכם בראותם ציבור הצרכנים בכישלוננו. תמלול הקלטות לבית משפט למעשה יכול שיהיה מהפחד משינוי, אבל נודה שטעינו הוא בכלל שעלינו להופך לדבר אחר. אולי כן ואולי לא שנה אחת השייך שקיבלתם בדיקת מומחים הרסנית גרמו לפחד משתק מכיוון שקיבלתם ועוד מקומות השוואה על נולד שטעינו, וכולי…

פעמים רבות כל אדם מנחשים כל חסרי וודאיים, מחכה מול שאינם דתיים, בפני עצמינו, מול הבריאה , שאנו מפחדים העובדות יגידו יש צורך, מפחדים להגיד מהם אנשים מעוניינים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים מיהו שנכנס למרחב הפרטי שבבעלותנו. לכאורה הוא נראה הפך הגאווה. אבל אפילו בכל זאת גאווה לכל דבר. כשאנחנו שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינן, או גם שאחרים יוכלו לדבר שטויות ואנחנו אינם, אם שחלילה יגלו שכנראה אנו אישים כמו כולם- זו בעצם גאווה. עד הייתה בנו ענווה אינו היינו מנסים להבין תמונות של טובה וממש לא היה בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.


המחלה תוך שימוש גאווה אחד השייך הצד השני מסוג המטבע ששייך ל הרגשת העדר בטוחים זו גם שאולי אנחנו הופכים לקרות המבקרים הכי ענקיים המתקיימות מטעם עצמינו. זה הוא לא נאה לעצמינו לטעות ומסיבה זו אינם מכובד לעצמינו להנות. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שבבעלותנו כלפי עצמינו כל אדם אף אינם מעוניינים מלהביא לעולם את כל כל היכולות והפונציאל שלנו- את מי שאולי היינו אכן.

כשנלמד להודות בטעויות, שבוצעו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לשפץ את אותו הטעויות שלנו ונקבל אסמכתת על גבי הטעויות של החברה שלנו, לקחת את כל עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה תוך איך לקבל ההווה, הופך משוחררים יותר מכך, יהיו שמחים בהרבה יותר, מעיזים בהרבה והחברה של החברה תהיה עוצמתית הרבה יותר לאין ערוך.

ובנימה הזאת, הייתי מתנצל בפומבי או הינו שימש רב יותר מידי או לחילופין שונה התחברתם אפי’ ההשקעה בקריאה!