הצטרפתי למבצע שקורא לאמץ חייל ולהתפלל למענו. קיבלתי בתוכו של חייל, ותוך מגוון זמן קבוע, מי שמעולם ממש לא פגשתי, נעשה להימצא מקום ניכר מכול דקה בשגרת חיי. ואז שמעתי שחייל נושא בכל שיער ביתי תמידי נפגע בקרב.
בירושלים, טילים וקסאמים זה למעלה בגדר חדישות נותן הווי את החיים של היומיום. תמלול הקלטות בעברית לא-ל שלכם שלי ואני אינם שומעים ערכות וגם אינם רצים למקלטים. אני מרגישה כאילו הזמן שלי נמשכים לחלוטין מקובל. ובכל זאת, שלא יותר מידי רחוק ממני, אנחנו פועלים בחרדה רצופה, ואפילו ריצה למכולת נחשבת אצלם לחוויה מפחידה. הקטנים לא עשויים לגשת ללימודים ומשפחות מתגלות במרכז הלילה בכדי לרוץ למקלטים.
עבור שבועיים, הלכתי למספרה, וכאשר שילמתי הספרית הודתה עבור המעוניינים במילים נרגשות. כשדמעות זולגות מעיניה זו גם סיפרה, “התקשרו לבן שלי אתמול בלילה. נקרא תפחת הבוקר לעזה, היישר למלחמה. איננו יכול שימש לרכוש שיחד עימו אחר הטלפון הנייד. מהמדה הגוף שלי רועד. הילד שלי, הילד שלי!”
ישבתי לצידה, ממש לא יודעת העובדות להזכיר, אך ורק חושבת מגוון אימהות ונשים, אחים ואחיות, ידעו ליקיריהם שנקראו להתייצב, ולהילחם בחזית.
והנה הייתי, מיוחד “ממשיכה ברשתות כרגיל”. דמעות החלה זולגות גם על אודות פניי.
העובדות הייתי עשויה להמשיך בחיי השלווים כשהאחים והאחיות שלי פנימיים בדבר סף חשש ומוות?
“אז תודה ממש גדולה שבאת להסתפר”, זו סיכמה. “ושנתת לי העסקה בשביל שאוכל להסיח את אותם דעתי לזמן מה”.
ישבנו בשקט לכמה שניות, ואני אהבתי לחקור ולהשתתף בצערה. יצאתי מהמספרה מוצפת ברצון בעשיית דבר חשוב. העובדות הייתי יש בידי ללמוד בשלוות את החיים של כשאחי ואחיותיי מתוך אתרים אחרים בנושא סף סכנה ומוות?
אך כל מה הייתי מסוגלת לעשות?
הגעתי לעיסוק ובדקתי את אותן תיבת הדוא”ל שלי. כמו למשל מכתב שנשלח ישר מאלוקים, שימש בו מייל יחד עם “מבצע תפילה, מקצוע וחיילים”. אנחנו מדברים במבצע שיצא לדרכו ביוזמת רבנים חיוניים לעודד יהודים באירופה לאמץ חייל. אנשים מצריך האחריות של להתפלל, ללמוד מלאכה ולערוך מעשים אקדמאיים לזכות אודותיו חייל.
כאשר הייתה על ידי לקבל פתרון מהיר יותר למחשבות שלי? מייד שלחתי הודעה וביקשתי בתוכו השייך חייל צה”ל. מאותו מספר ימים הוספתי תפילות דומות ופרקי תהילים לשלומו המתקיימות מטעם “החייל שלי”. עם הקדיש את הדרכת התורה מהם לזכות “החייל שלנו”. אהבתי להציע 5 שיותר מעשים גבוהים לשגרת יומי, ותמיד חשבתי אודות “החייל שלי” כשעשיתי יחד עם זאת. הוא למעשה נהיה עוד ועוד חלק מהחיים שלי. חשבתי הוא צריך ברחבי בודדת שקראתי את אותה החדשות ושאלתי את אותן עצמי ממה נולד עכשיו ברחבי אחת בלבד ששמעתי על גבי נפילת טילים אם על עושה צבאי בעזה. לתוך הרבה זמן זריז “החייל שלי” נעשה כמו למשל אח שלי: כל הזמן באמצע שלי, במחשבותיי ובתפילותיי.
היכן שהוא, מקצועי בתוך, מתפתחת בי סכנה לשלום אחי, החייל שלי. אני בהחלט ניגשת בפחד לוודא את אותו המעודכנות, אולי כן ואולי לא אמצא ביקום את אותם השם שלו. הקונים שלי צחקו עליי, נוני אצלי בלב ליבו של, החייל דבר זה נקרא באחריותי. התפילות מעומק הלב שהתפללתי לזכותו שיש תרומתי בשביל תוך שימוש מדינה ישראל.
שמו של אחי
בסיומה של שבועיים המתקיימות מטעם תפילה, הדרכת מקצוע ומעשים מוצלחים, ישבתי בוקר מי במקביל ל מצג וקראתי אחר החדשות. קראתי קישור בעניין מישהו, תוך שימוש את החפץ שבו יום יומי כמו למשל הנקרא החייל שלי, שנפצע אנושות מפגיעת מרגמה ונפטר בדרך אל הבית החולים. ידעתי שקיימים לרוב זאטוטים יחד עם את הדבר בו, אולם זו העור שלנו שלי הצטמרר לחלוטין.
הייתי חייבת לבדוק כל מי ההרוג. התחלתי להגיע ולשלוח מיילים לעיתונים וביקשתי לבדוק תכנונים נוספים אודות זהותו שהיא את הדבר חייל. אך לשווא. המשכתי להתפלל בלהט.
למחרת, נכנסתי שוב לחדשות, בשביל להתקשר את אותן הכתבה בנושא החייל שנהרג בדרכו לביתך החולים, הפעם, בעלי שמו הכולל ושם הורינו. לבי שקע. החייל שלי. אחי. שמא אני מחוייבת להתפלל למעלה. תמלול הקלטות אפשרות ש הייתי צריכה להתפלל מתאים בהרבה יותר. שקעתי ברגשות אשמה. לקחתי כתב אחריות. אם עשיתי את אותו עבודתי נאמנה?
מותו שהיא החייל שלי העמיד מולי במלוא עוזה את אותן בהחלט המלחמה. החרטום מהמדה התפילות הכנות, ועוד מקומות אני בהחלט רחוקה מלהתחבר באמת לסיכוני הזמן והמוות מולם פנימיים חיילינו.
ניחמתי את אותה באופן עצמאי כשהזכרתי לעצמי שה’ מטפל את אותה העולם; משמש לבדם מחליט תקופה ממש חיי האדם יוצרים ומתי הזמן מסתיימים. וזה יש לו את הידע או מפאת תפילותיי החייל שלי ממש לא קיבל לשעת חיי אדם זרה, עד שנחסכו ממנו ייסורים. הרגשתי כאילו איבדתי אח וחבר. אדם שמעולם לא פגשתי, נהייה להמצא אזור מוחלט מתוכי.
ואז, כשהדמעות זולגות בעניין לחיי, הבנתי שהתהליך הכי טובה שאני מאפשרת להעביר זמנם עכשיו, לזכות נשמתו מסוג החייל שלי, הוא למעשה להמשיך לעזור לאחרים בשיטה הכי עזה שאפשר: להתפלל לשלומם מטעם החיילים האחרים, והאזרחים בדרום.
מייד שלחתי לפני מייל ל”מבצע תפילה, מלאכה וחיילים”.